מעשה בריאליטי, מציאות והזדהות
בהיותי חובבת תוכניות ריאליטי מושבעת, אני מודה, אני מזפזפת במרץ מתוכנית לתוכנית, מכירה את המתמודדים, מכירה את המנחים ובעיקר מוצאת את עצמי מזדהה עם סיפורים אנושיים שנוגעים בי. ההזדהות הזו מוציאה ממני תחושות אמיתיות ממש, אותנטיות לחלוטין, כעס ודמעות "תנין" -לא פעם.
כמו בריאליטי, גם בחיים האמיתיים אני מוצאת את עצמי לעיתים מזדהה לגמרי עם אנשים ועם סיפורים קרובים ורחוקים ממני במידות שונות. נראה כי ההזדהות היא פעולה טבעית שאותה אנו מבצעים, אבל שמתי לב שלעיתים אנו מזוהים מידיי, באופן כזה שפוגם בדרך שבה אנו בוחנים את התמונה, ומנתחים את המצב. אני לא בהכרח מכוונת לאובייקטיביות, כי אני מאמינה שבהרבה פעמים לא נוכל באמת לספק דעה שהיא אובייקטיבית לחלוטין ומשוחררת מכל שיפוט כל שהוא, נראה לי כי עולם הערכים שלנו והשקפת עולמנו, הם אלו שמעצבים את דעתנו וצובעים אותה בגוון כזה או אחר, אך ישנם מצבים שלא נוכל לנתח, מכיוון שמידת המעורבות שלנו היא כה גבוהה ואין אנו יכולים לספק לעצמנו "מבט שמעל" , מן הסתכלות רחבה על התמונה כולה כמכלול, כאוסף פרטים, מאקרו ולא מיקרו, גורם אחד בסיפור שלם.
ההזדהות המוחלטת שלנו עם אדם קרוב אלינו או עם סיפור אשר פורט לנו על מיתרי הלב, פוגמת בחשיבה האנליטית הדרושה לעיתים בכדי לייעץ או למצוא פתרון לבעיה. אציג לפניכם שתי דוגמאות בשני סדרי גודל שונים לגמרי. הראשונה מתייחסת לאחת מהפעמים בהם ביליתי עם הילדה שלי בחברת ילדים אחרים, כאשר היא הציעה לילד או ילדה לרקוד איתה, לתת לה יד או לשחק עימה והיא או הוא סירבו, היא באה אלי וסיפרה שהילד או הילדה אינו רוצה לשחק עימה, המבט המאוכזב על פניה חיפש את התשובה בעיניי, הרגש הראשון שעלה בי כתוצר לוואי מהעלבון שחשתי בשמה הוא כעס, והשתלט עלי רצון לגונן עליה, לחסוך זאת ממנה, בהסתכלות כזו אין באפשרותי להעניק לה תשובה אמיתית או לאפשר לה ללמוד ולסגל לעצמה כלים להתמודדות חברתית – וכולנו יודעים שלעיתים ההישרדות האמיתית בחברה היא האנשים עצמם. מכוח המציאות, העובדה היא, שייתכן שלא תמיד היא תאהב את כולם ולא תמיד כולם יאהבו אותה, וכן- לא תמיד כולם יהיו חברים שלה, מה שבטוח הוא, שלא תמיד אני אהיה שם לגונן עליה ולכן חשוב לי לספק לה מקור אנרגיה חיובית, בטחון ואמונה בעצמה, אולי זה בכלל לא קשור אליה, וגם אם כן – מה זה אומר עליה? עם הזמן למדתי לייעץ לה בחיוך רך, בהומור, להציע חברות ואם היא לא מוצאת אותה במקום שחיפשה – אל לה להתייאש- אלא לחפשה במקום אחר, היא טובה מספיק ויש לה שפע קסם להציע. רק הסתכלות עם פחות מעורבות ריגשית והזדהות עם העלבון שהיא חשה, אפשרו לי להציע לה לנסות מאוחר יותר, להציע לחברה אחרת או להבין שכרגע הצד השני לא מעוניין ושזה לא תלוי בה, ואז חזר החיוך ואני נרגעתי.
דוגמא אחרת למעורבות ריגשית המעוותת את תפקידנו בתוך הסיטואציה היא, כאשר שני אנשים קרובים אלי החליטו להיפרד, לנתק זוגיות – לא מגע, אבל בכל זאת זוגיות. כזו שלא רציתי שתיגמר, כזו שהייתה טובה לי בחיי, עבורם מה לעשות – קצת פחות. בכדי לשמור על יחסים עם שני הצדדים היה עלי לדלג בין הטיפות אך יחד עם זאת להירטב. היה עלי להזדהות פחות עם כל אחד מהצדדים בכדי שלא אקח צד בעצמי, כדי שאוכל למצוא נתיב המאפשר לי קשר עם שניהם, לעיתים עלינו לדעת מה הוא העסק שלנו ומה איננו שלנו. למדתי להקשיב, להפנים, להכיל ולא תמיד להגיב . בחרתי להיות משהו שאפשר לשתף ולא להיות במקום של חורץ דין וקובע מי צודק ומי טועה, ולמי מגיע עונש. זה לא קל, אפילו קשה, כי היו פעמים שהרגשתי כל כך מזוהה, יכולתי להרגיש את הכאב ואת הבדידות ולקחתי אותם על עצמי, הכאב פילח את הלב לעיתים והרגשתי כה חסרת אונים, ברור לכם ולי שבמצב כזה לא יכולתי להואיל לאף אחד מהצדדים – גם לא לעצמי.
לעיתים, עלינו לקחת צעד אחורה, להסתכל ממבט מרוחק יותר, זה לא אומר שאנחנו אוהבים פחות, או רגישים פחות, ובטח לא אומר שאנחנו מבינים פחות. בעצם העובדה שאנחנו אומרים לעצמנו שזה לא העסק שלנו, אנחנו לא הופכים אותו לזר לנו, אלא אנחנו מגבילים את המעורבות שלנו לכזו שאיננה משתלטת עלינו, גורמת לנו סבל ומגבילה את יכולתנו לספק מידע, דעה שימושית והפחתה במידת השיפוטיות. אנחנו לא צריכים להיעלב עבור אחרים או להיפגע עד עומק ליבנו, אנחנו יכולים לתמוך, להקשיב, להגיב, אך להגביל את המינון לכזה שמאפשר לנו לעזור ובאותה מידה לא להקשות על עצמינו יתר על המידה כי לא תמיד באמת נוכל גם לפתור עבור האחר את הבעיה.
אני בחרתי להשתמש במשאבים שלי בכדי לעשות טוב, אומנם לא אוכל לתקן הכל ולשנות, אבל בהחלט אוכל לתרום מעצמי ומיכולתיי בכדי לשמח, ללמד ולקדם – עם פחות מעורבות ריגשית ועם הרבה רגש.
